<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ד</h1>
<h2>דף ח.</h2>
כשיורדין בית דין לנכסי הלוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חוב אלא מן הבינונית שבקרקעות[יו], ואמר עולא בפרק קמא דבבא קמא (ח' א') ובפרק הניזקין (גיטין נ' א') שדין תורה שיגבה בעל חוב מן הזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים, וכמו כן מסתמא בקרקעות נותן הפחות שהיא הזיבורית (תד"ה מה), אבל תקנו חכמים בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, בד"א בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורשין בין קטנים בין גדולים לא יפרע אלא מן הזיבורית, ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש שם נכסים בני חורין ואפילו היו בני חורין זיבורית והמשועבדים בינונית או עידית בין שמכרם בין שנתנם, נשתדפו בני חורין הרי זה טורף מן המשועבדים כדמסקינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ה ב') שכיון שנשחתו כאילו אינם (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ט הל' א'—ב'). גרסינן בפרק קמא דנזיקין (ב"ק ח' ב') אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, ומפרש רבינו יצחק [ד]אפילו בשני שטרות, וחזר שמעון ומכר שדה אחת מהן ללוי, אפילו היא השדה שלקח תחילה בשטר הראשון, ובא בעל חוב של ראובן לטרוף רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ואין יכול לומר לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות הימנו השדה שביד שמעון שקנה באחרונה שהרי יכול שמעון לומר מה טעם אמרו חכמים אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין מפני תקנת לוקח ראשון ואי איפשי בתקנה זו ואמר רבא (שם) כל האומר אי איפשי בתקנת חכמים שתקנו לטובתי שומעין לו, בד"א כשלקח לוי בינונית אבל אם לקח עידית והניח זיבורית או זיבורית והניח עידית אינו טורף [מ]לוי שהרי זה אומר לו מפני זה טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנו, וכן אם לקח לוי בינונית והניח שמעון בינונית כמו הבינונית שלקח אינו טורף מלוי שהרי זה אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו (ע"פ כתובות צ"ב א' תד"ה ראובן ולשון רמב"ם שם ה"ג וע"ש במ"מ).
שנינו בפרק הניזקין (גיטין מ"ח ב') הניזקין שמין להם בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. ובפ"ק דב"ק (ח' א') תניא מכרן לשלשה בני אדם בבת אחת כולם נכנסו תחת הבעלים והניזקין טורפין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית, מכרן לזה אחר זה כולן טורפין מן האחרון לא הספיק טורפין משלפניו לא הספיק טורפין משלפני פניו אפילו היה האחרון הוא שלקח הזיבורית שהרי הלוקח [ה]קודם אומר לטורף הנחתי לך מקום לגבות ממנו, מכרן לאחד בזה אחר זה הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים בד"א כשלקח עידית באחרונה אבל אם לקח זיבורית באחרונה כולן גובין מן הזיבורית שהרי אומר לטורף כשיבא לגבות מן השדה שלקח תחילה הרי הנחתי לך מקום לגבות [מן השדה שלקחתי תחילה] ממנו (לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ט הל' ה'—ו').
<h2>דף נח.</h2>
ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע"פ שהייתה מלוה על פה או בלא עדים כלל, בד"א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם אבל אם אמר לו ערבני ולא הרשהו לשלם ופרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלל, וכן הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו אפילו היה החוב על המשכון אין הלוה חייב לו כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס [את] המלוה ומוחל לו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פכ"ו ה"ו ע"ש) והכי איתמר בירושלמי בפרק בתרא דכתובות (דף ס"ח ב') רבי אבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים שנחלקו במפרנס אשת חבירו שלא מדעתו אמר רבי יוסי אף בני כהנים גדולים מודים כאן שאבד מעותיו דתמן לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא אמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני. עוד שם רבי יהושע בן לוי אמר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא ארנון וגולגולת רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו. ענין זה דפורע חוב חבירו קורא מבריח ארי בפרק אין בין המודר (נדרים ל"ג א') ואומר רבינו יצחק (ב"ק נ"ח א' תד"ה א"נ) שאין דין מבריח ארי אלא בכיוצא בזה שאין המבריח ארי מצילו מהפסד ודאי אבל במקום שמצילו מהפסד ודאי כגון משיב אבידה ומציל מן הארי שם לא יפסיד המבריח וכל שכן במקום שמשביח נכסי חבירו כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעה וכיוצא בזה שאין לו דין מבריח ארי להפסיד לגמרי. מעשה היה שמת הלוה וקדם הערב ופרע החוב תחילה קודם שיודיע ליורשים ופסקו שם בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ד ב') שאם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שימות כגון דשמתוהו ומת בשמתיה או כשחייב מודה, והוא הדין לתוך הזמן לדברי רבינו משה (שם) הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע, היה המלוה גוי, מסקינן שם שאין היורשים חייבים לשלם שמא אביהם נתן לזה הערב ככל החוב שהיה עליו מפני שהגוי תובע את הערב תחילה ולפיכך פרע זה מדעתו קודם שיודיע ליתומים אבל אם הודיעו שהגוי תבע אותו והרי הוא נותן חייבים לשלם (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף קיב:</h2>
עוד שם (ערכין כ"ב ב') אמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין, ואם צוה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני או תנו שדה לפלוני נזקקין אחר שמעמידין [להם] אפוטרופוס לטעון טענתם, אמר תנו מנה זו לפלוני או שדה זו לפלוני נותנין ואין צריך להעמיד להם אפוטרופוס, נמצאת קרקע שאינה שלהן אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישן נזקקין להם ומעמידין להן אפוטרופוס לטעון ולדון ואם נמצאת גזולה מחזירין אותה לבעלה, וכן, אמר רבי אושעיא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ב ב'), קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו וכבשה אין אומרים נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותו מידו ו[ל]כשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדים (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ב הל' ה'—ו'). עוד מסקינן שם (קי"ב א') שקרקע שהיא בחזקת קטנים שנפלה להם מאבותיהם ובא אחד וטען שהיא לקוחה בידו ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שלש שנים שני חזקה בחיי אביהם אין מוציאין אותה מידם עד שיגדילו שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין והקטן כאילו אינו עומד כאן חשוב (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ז ע"ש ובמ"מ ולח"מ). אבל אם לא היה לקטן חזקת אבות יכול אחר לטעון לקוחה היא בידי כמו שמוכיח במעשה דרבה בר שרשום בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ב ב'). אבל אם הוציא השטר שלקוחה היא בידו מקיים השטר (לשון רמב"ם שם) שלא בפני בעל דין, מפני שמן התורה אין צריך שום קיום דחזקה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין (ע"פ ב"ק קי"ב ב' ותד"ה מקיימין) ומוציאין אותה מידם אחר שמעמידין להם אפוטרופוס (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף קיח.</h2>
מסקינן בפרק הגוזל אחרון, המלוה ניתנה ליתבע בכל מקום כיצד המלוה חברו בישוב ותבעו במדבר אינו יכול לדחותו אלא חייב לפרוע לו בכל מקום שיתבענו, בא הלוה לפורעו במדבר הרשות ביד המלוה אם רצה מקבל ואם לא רצה אומר לו איני נפרע אלא ביישוב [כדרך שנתתי לך ביישוב] והרי הן ברשותו עד שיפרענו ביישוב (רמב"ם מלוה ולוה פי"ג ה"ח).
